דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

 

פרח הסלע /עמי בארי

לעתים אני מוריד מעל מדף גבוה, בשולי התקרה המאובקת, את אלבום התמונות של ילדותי. אף שהוא דהוי מרוב שנים אפשר בנקל להבחין בצבעו האדום, בכריכתו המפוסלת ובמחשבה הרבה שהשקיעה אמי בסידור תמונותיו. אלא שלא בשל כך אני מרפרף בין הדפים. כמו תמיד אני ממהר להגיע לתמונה החביבה עלי מכל – התמונה של נילי ושלי.

התמונה מלאת צבע למרות שהיא בשחור לבן. איני יודע בן כמה אני בדיוק באותה תמונה, איני יודע בת כמה נילי. בעצם איני יודע בכלל מי היא נילי, אבל אני מביט בתמונה ורואה, בפעם המי-יודע-כמה, איך נילי יושבת מחייכת על הדשא. מאחור ברקע רואים את גג מרפסת הצריף של הורי ואת שתילי הכלות הלבנות בגינה שלנו.

נילי לובשת שמלה בהירה, קצרת שרוולים, ברכיה מופנות לפנים, ידיה על שולי שמלתה, כמו שומרות סודות ששייכים רק לה. לשערותיה הבלונדיניות קשור, כמין פרפר, סרט בצבע תואם לשמלתה. היא מביטה אל תוך המצלמה שמולה בביישנות ובחיבה, ולא ברור בדיוק מה גובר על מה.

אני מאחוריה כורע ברך, אוחז בכתפה. אני מחייך, אך חיוכי אחר מחיוכה. אצלה זאת מין שמחה של תמימות שפותחת לבבות. אצלי מחייכת האכזבה. בקצות השפתיים שלי נרמזת ההבנה שהרגע הזה כבר חולף, כבר נמוג, כשהוא משאיר אחריו תמונה אחת, באלבום אחד, על מדף עמוס נשכחות.

אמא מסרבת לנדב לי אינפורמציה. "היא בת של חברה שלנו, הוריה היו עם אבא שלך בקן בפולין, ושם..." וכאן היא משתתקת. ולמרות שאני מבין מאבא שהיא בת עירו, שלעירו הגיעו האוקראינים, ("ימח שמם וזכרם," משנן לי אבא תדיר), למרות שאני מבין שהוריה נהרגו, כמו הוריו של אבא, ולמרות שאני מבין ששם היא הוסתרה והצליחה לעבור את כל מוראות המלחמה בגלל טוב-לב פולני בודד, מאחל אבי לְרוב האחרים את אותו איחול כמו קודם. דודתה, גם היא מהעיר ההיא של אבא, דאגה למהר מיד אחרי המלחמה ולחפשה, למוצאה ולהביאה ארצה. למרות כל אלה אני עדיין לא מבין מדוע נילי שהתה אצלנו בקיבוץ ובקבוצה כמה חודשים, מדוע מוללו אצבעותיה עלים לבנים של פרחי כלות מהגינה שלנו ומדוע לבסוף חזרה לעירה רמת גן.

מכל מקום לי נשארה רק תמונה אחת, צבעונית כל כך בשחור לבן למזכרת.

אמא רואה שאני עצוב, היא מזהה את געגועי לנילי ואפילו אומרת לאורה, חברתה הטובה, שאלו "פצעי אוהב" ראשונים.

אבל אני חיפשתי שוב ושוב ולא מצאתי אפילו שריטה קטנה, לא על ידי ולא על רגלי, ובכל זאת הייתי חוזר לתמונה ההיא באלבום ההוא ולשאלות ההן על נילי.

יום אחד אמרה לי אמא שבצהריים ניסע לקולנוע "רמה" שברמת גן. "יש שם סרט בשם 'פרח הסלע', אתה בטח תאהב אותו מאוד."

נסענו, הגענו, ולפני שנכנסנו לבית הקולנוע אמא אמרה שיש לה הפתעה בשבילי ולקחה אותי לבית גבוה ברמת גן.

עלינו במדרגות. אמא הראתה לי היכן לצלצל בפעמון, וכשהדלת נפתחה עמדה בפתח נילי.

אמא נישקה אותה, אולי גם אני רציתי, אך ודאי שלא העזתי. גם נילי לא העזה. היא מיהרה להתלבש בשמלתה הבהירה, אמא סידרה לה את הסרט דמוי הפרפר ויחד צעדנו לקולנוע "רמה".

אני לא זוכר כלום מהסרט פרט לשיר עצמו שאותו כאילו הכרנו כבר מימים רחוקים, כאילו הוטבע בנו עוד לפני שנולדנו.

כשהחשיך האולם והבד התמלא נופים ואנשים הרגשתי איך נילי מחפשת ומוצאת את ידי.

במשך שעה היינו מחוברים זה לזה, כשאנו נושמים את אותן נשימות, שואפים ונושפים ביחד-ביחד.

רציתי שהסרט לא ייגמר לעולם, רציתי להישאר ככה עם נילי כל חיי, אבל הדברים הרי קורים אחרת, האגדה נגמרת. המסך הוחשך, האולם הואר ואנו יצאנו החוצה.

"נלך לגלידה?" שאלה אמא ולמעשה ציינה עובדה משמחת.

אמא נתנה לי את ידה ובידי השנייה אחזתי בנילי. היא חייכה ואני חייכתי, אך חיוכי שנינו היו שונים.

הורי לא סיפרו לי אף פעם את סיפורה של נילי ויותר אף פעם לא נפגשנו.

את השיר ההוא מהסרט מצאתי פעם על דיסק רוסי ישן ודאגתי לשכפלו לאוסף הדיסקים שלי. השיר מספר על נווד אחד שנמצא רחוק מאהובתו. הוא מלא געגועים, ובגעגועיו הוא הולך ומחפש את אהובתו הרחוקה.

בכל פעם שאני שומע את השיר ההוא אני מרגיש איך בזווית העין רומזת תחילתה של דמעה נשכחת.

נשארה רק התמונה הישנה באלבום האדום ההוא, ואיש לא יודע מדוע אני קשור אליה ואוהב אותה כל כך.

 

"אף אחד בקיבוץ לא רוצה אתכם..." אלישע פורת

בראשית שנות החמישים יצאנו, נערי המוסד החינוכי, להפגין בוואדי ערה, נגד המשך הממשל הצבאי. מרכז ה'ועדה הפוליטית' של הקיבוץ, איש נחמד אך מבולבל מעט פקד עלינו לשמור על קשר ולא להתרחק מאזור המשאית של הקיבוץ. אבל לנו, לידידי יודקה ולי, הייתה תכנית אחרת. בגיל השש-עשרה המתוק הכול נראה אפשרי ובהישג יד. היינו מכורים אז לטופוגרפיה: ניווטים קשים הטריפו אותנו, ומפת המאה-אלף והמצפן הפריזמטי הגנוב, לא זזו מתחת ידינו. לנו הייתה כוונה ברורה: לחמוק מהכפר ולצאת במַפָּּתֵנו, מַצְפּנֵנו וסכין הקומנדו המשוננת, שיודקה השיג, אל הגבעות, ולנווט את דרכנו לגבעת חביבה או לקיבוץ מענית.

במרכז הכפר התלהטו הרוחות, פרצו תגרות ידיים, המשטרה הופיעה וההפגנה הפכה לבלגן אלים ומבולבל. היום אני יודע שכל המפגינים שלנו התקבצו במהירות אל המשאית, איש לא בדק האם כולם אכן עלו לרכב, ויאללה! יצאו בנסיעה מהירה אל הכביש הראשי בואך חדרה. רכז ה'ועדה הפוליטית' היה המום מהאלימות ששיבשה את ההפגנה. הדגלים שלו, דגלי סניף מפ"ם ודגלי הקיבוץ, נקרעו והוא רצה להתרחק מהמקום במהירות, לפני שיהיה לו עסק עם המשטרה. הוא היה עצבני וקצר רוח והדאגה לשלומם של אנשיו הטרידה אותו מאד. ושני הנערים המתבגרים מהמוסד החינוכי, ששוטטו להם בסמטאות הכפר פשוט פרחו מראשו.

וכך ירדה עלינו לפתע החשיכה, ועד שהספקנו ל'התמצא בשטח', 'לקחת אזימוט' ו'אזימוט חוזר' – כבר הקיפו אותנו כמה שוטרים נרגזים ומזיעים. מייד חשדו בנו: מפת המאה-אלף המשורטטת באדום, המצפן החבוי בתיק הבד הקטן וסכין הקומנדו הסגירו אותנו. מפגינים צעירים לביטול הממשל הצבאי? נערים בעלי רצון טוב היוצאים לכפרים הערביים להפגין בעד שוויון זכויות? ואולי קומוניסטים צעירים מברית הנוער הקומוניסטי, הבאים לעורר מהומות בכפרים הערביים? כל אלה לא עניינו את השוטרים. הם העלו אותנו לטנדר שלהם והסיעו אותנו למשטרת ברקאי הישנה. את המפה הסכין והמצפן לקחו והכניסו לשקית. יודקה החוויר ממש כשאוצרותיו הוחרמו, אבל השוטר הבטיח לו שהכול יוחזר לו כשנשוחרר. וכך, בגיל שש עשרה המבולבל היה לנו הכבוד להיעצר לראשונה בידי משטרת ישראל.

היום כשאני נזכר בפרשה אני בטוח שכוונתם הייתה טובה מההתחלה. נעצרנו למעשה מעין מעצר מונע להגנתנו. אבל אנחנו נעלבנו כמובן ובתחילה גם התפלמסנו עם השוטרים בקולי קולות. איך זה שהם נותנים ידם לאפליה גזענית שכזו? מה זה פה, דרום אפריקה? ותוך זמן קצר כבר שיננו להם בהתלהבות את כל התורה המפ"מית על הגזענות על רגל אחת. והגענו אפילו עד לשאלה הנצחית: ומה עם הכושים באמריקה??

הם לא פתחו לנו תיקים ולא רשמו שום דבר. ועוד מעט וגם הגישו לנו תה חם ולחם עם גבינה. את הלילה הזה, ככה הבנתי, כבר נעשה על הספסלים הנוקשים של תחנת ברקאי. וכך גם היה. השוטרת הנחמדה התורנית צלצלה לקיבוץ צלצל וחזור, אך לא זכתה לתשובה. וכשהשיבו לה, הייתה התשובה קיצרת רוח ונרגזת. "מה זה שם בקיבוץ שלכם?" שאלה אותנו " אף אחד לא רוצה אתכם?..."

השכם בבוקר כשחזרנו לקיבוץ ונודע לי איך אמא שלי התרוצצה בטירוף, ואיך הזעיקה את כל 'המוסדות', ואיך התנפלה בציפורניים ממש, על רכז 'הועדה הפוליטית', אני משוכנע שזה היה מחול מטופש של אי הבנות, קְצרים בתקשורת, ועייפות של חקלאים. כי אחרת איך ניתן להסביר שרבצנו במשטרת ברקאי עד שהנץ השחר? לאחר שנים רבות, כשזכיתי גם ליפול ב'שבי' בידי חיל האוויר שלנו, והייתי יחד עם ידיד בחזקת חשודים שנאסרה עליהם הירידה מרכבם, נזכרתי במעצר הראשון שלי. "ילדים", הרעים אז עלינו קולו של מפקד משטרת ברקאי "שלא אראה אתכם פה שוב!".  ואנחנו כשלנו אל הטנדר של הקיבוץ שבא לחלץ אותנו עם אור ראשון. "מטומטמים שכמוכם" נזף בנו הנהג "הבהלתם את כל הקיבוץ!".

אבל יודקה ואני לא שכחנו אהבת נעורים ראשונית זו שלנו אל המפה הטופוגרפית, אל המצפן הפריזמטי הגנוב ואל סכין הקומנדו המשוננת. ושנים על שנים הובלנו טיולים, ניווטנו בדרכים, יצאנו למסעות אין ספור. והיום כשהנכדים שלי מתלהבים מסגולותיו של הנווט האלקטרוני, המכונה ג'י. פי. אס., אני מנסה לספר להם על שני נערים תמימים, שיצאו לכפר בוואדי ערה, כדי למחות נגד המשך הממשל הצבאי. ובתמורה זכו למעצר לילי במשטרת ברקאי הישנה. לכוסות תה וכריכים של לחם בריבה. אבל לנכדים, כמובן, אין פנאי לשמוע אנחות זיכרון של סבא מעייף וטרחני שכמוני.


 
 



[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר|אתר הקיבוצים|הניוזלטר השבועי של התנועה הקיבוצית|מועצה אזורית עמק חפר|ניוזלטר מועצה אזורית עמק חפר|תמונות ארכיון של קיבוץ עין החורש| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |
הצהרת נגישות




אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2024 (c)
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות